ערן ראם

להבין את המציאות מבעד לעיניים של הצד השני

בשלב מסוים התיישב לידי פלסטיני צעיר. הסתכלתי עליו, חייכתי ואמרתי: "שלום, שמי ערן, אתה נראה קצת עייף". "כן" הוא ענה לי "שמי טארק, אני מבית לחם ועבדתי אתמול עד מאוחר". פתאום הבנתי כמה שזה מסובך וכמה שזה יכול להיות פשוט.״

 

ערן הוא מורה בתיכון ואב ל-3 ילדים

 
العربية

שמי ערן ראם. ראם זו חיה אבל גם ראשי התיבות של רבי אהרון משה, רב גדול בגליציה (חבל במזרח ובמרכז אירופה). חלק ממשפחתי נספה בשואה אך סבי וסבותיי נמלטו טרם המלחמה. אני בן למשפחה ציונית בכל רמ"ח אבריה. סבי מצד אחד היה ממקימי קואופרטיב 'דן' וסבי השני היה ראש מועצת עמק יזרעאל במשך שנים רבות. סבי לחם במלחמת העצמאות ואחריו אבי המשיך ונלחם בכל המלחמות. אבי נפצע פעמיים בשירותו הצבאי ואילו אחותי נפגעה ממטען חבלה בעת טיול. שֵׁרַתתְִּי בצבא בתפקיד מ"פ. היום אני נשוי ואב ל-3 ילדים, מורה בתיכון.

כל חיי הייתי מעורב פוליטית. ידעתי תמיד שמקומנו כאן ובמקביל – שאנחנו לא לבד. שֵׁרַתְתִּי לא מעט בשטחים אולם את הפלסטינים לא באמת הכרתי. בער בי הרצון לשבת, לשוחח, לשמוע ואולי אפילו ליצור הידברות עם הצד שמנגד, לכן הצטרפתי למפגשי הנרטיבים של הפורום.

הגעתי למפגשים עם חשש אך גם עם תקווה. במפגש הראשון התיישבתי בצד המעגל, מביט ובוחן כהרגלי. בשלב מסוים התיישב לידי פלסטיני צעיר, הסתכלתי עליו, חייכתי ואמרתי: "שלום, שמי ערן, אתה נראה קצת עייף." "כן," הוא ענה לי. "שמי טארק, אני מבית לחם ועבדתי אתמול עד מאוחר;" פתאום הבנתי כמה שזה מסובך וכמה שזה יכול להיות פשוט.

המפגשים היו מלמדים ופותחי עיניים, חווייתיים ומטלטלים, קשים, מדכאים ונותני פתח לתקווה כאחד. באחד המפגשים המתקדמים סיפרתי על שירותי כקצין בשטחים, במיוחד באזור חברון, ולרגע הזוי אחד ניסינו להיזכר אם נפגשנו כבר בעבר, במחסום, אני כחייל והם מצדו השני של המתרס. קשה לראות במישהו אויב אם יושבים ומדברים אִתו בגובה העיניים. לא ניסינו להגיע להסדר לא סופי ולא ביניים וגם לא להחליט מי יותר צודק ומה יותר נכון אבל כן ניסינו ולו לרגע לראות ולהבין את המציאות מבעד לעיניים של הצד השני.

גדולתם של המפגשים היא ביכולת לנהל דיון ולהקשיב, אולם עיקר ההצלחה בעיניי הוא באותם רגעים קטנים של אינטימיות ואמון שנוצרים במפגשים של אחד על אחד. התחושה שבתוך אוקיינוס של שנאה ובורות קיימים איים של תקווה, שאנו שומרים על גחלת של תקווה ועתיד. בתמיכתו ובעידודו של הפורום התארגנו, קבוצה קטנה של ישראלים ופלסטינים, ויזמנו פרויקט אשר יאפשר למשפחות וליחידים משני צִדי המתרס להכיר את הצד השני מתוך תקווה שיחוו ולו במעט את שעבר עלינו במפגשים.

אני כאן יושב אל מול המחשב בתוך מהומת האלוהים שעוברת על הארץ, יושב ודואג. דואג לעתיד, דואג למשפחה, דואג לישראלים, דואג לפלסטינים ודואג לחברי טארק, מבית לחם.

 

Alon-WEB-2pics3

עדכון אחרון: 20.1.2016
 

איח׳לאס אישתאיה

מיישירה מבט ורואה דרך הלב

בזמן הסיפור לא חשתי שהמשתתפות בוכות, במיוחד הישראליות, אך חברה שלי שישבה לידי לחשה באזני "אם רק היית רואה איך הנשים הישראליות והפלסטיניות מתרגשות מהסיפור שלך..."

 

איח'לאס היא תושבת הכפר סאלם שליד שכם

 
العربية

שמי איח'לאס אישתאיה, אני מנגנת בנבל ותושבת הכפר סאלם שליד שכם. אני עיוורת מלידה, קוראת וכותבת באמצעות כתב ברייל ותוכנות מחשב מיוחדות.

בשנת 2015 השתתפתי בפרויקט הנרטיבים בקבוצת "נשים משפיעות".

לאחר שהוזמנתי לקחת חלק בפרויקט התלבטתי רבות. בסוף החלטתי להתייעץ עם אנשי פורום המשפחות כדי לדעת יותר במה מדובר. לאחר שהבנתי שבפרויקט משתתפים ישראלים ופלסטינים, התלבטתי שוב האם ללכת. חשבתי גם להתייעץ עם אנשים נוספים בנושא מאחר וקיימת רגישות אצלנו בחברה בנוגע למפגשים עם ישראלים. לאחר מחשבות רבות החלטתי להשתתף גם אם זה יעלה לי במחיר מסוים, כי אני מאמינה שהשלום הוא הפתרון האידיאלי לסיום הכיבוש והשגת החירות.

בפגישה הראשונה גיליתי שהקבוצה מורכבת מנשים ישראליות ופלסטיניות בעלות השפעה, כל אחת בקהילה שלה, אבל אין ביניהן אף נכה מלבדי. חששתי שהעיוורון יסב לאחרות חוסר נוחות ואפילו שקלתי לעזוב את הפרויקט בגלל זה. בסופו של דבר החלטתי שיש לי את הזכות להשתלב בחברה ולקחת חלק בחיים ללא בושה וללא היסוס. החלטתי להמשיך וגיליתי שהנשים יוצרות איתי קשר כשווה בין שוות ולקחתי חלק פעיל בכל הדיונים והפעילויות.

אחד הרגעים הקשים שעברו עליי במהלך הפרויקט היה כשהגיע תורי לספר על חוויה אישית טרגית שקרתה לי ולמשפחתי כתוצאה מהסכסוך. אבי סא'אל נרצח על-ידי מתנחל מאיתמר בספטמבר 2004. כשסיפרתי בקבוצה על הרגע שבו נודע לי שמתנחל ישראלי ירה באבי שמת במקום, התחלתי לרעוד ולדמוע. בזמן הסיפור לא חשתי שהמשתתפות בוכות, במיוחד הישראליות, אך חברה שלי שישבה לידי לחשה באזני "אם רק היית רואה איך הנשים הישראליות והפלסטיניות מתרגשות מהסיפור שלך…"

לפני שהשתתפתי בפרויקט חשבתי שיש רק מעט ישראלים שהם בעד השלום, ושרוב הישראלים אלימים ורוצחים, במיוחד הצעירים. כתוצאה מהשתתפותי בפרויקט, וההקשבה לסיפורי השכול והפחד שחוות הישראליות, הבנתי שגם לישראליות יש סיפורים כואבים כתוצאה מהסכסוך. התרגשתי מאד מהסיפורים שלהן כי בסופו של דבר הן בנות אדם עם רגשות בדיוק כמוני.

הדיונים שהתנהלו בקבוצות העשירו אותי מאד בידע על האחר ועל הנרטיב שלו. למדתי להקשיב לנרטיב של האחר ולכבד אותו גם אם לא להסכים איתו. למדתי שהשפעתו של הסיפור האישי האנושי רבה מהשפעת הנרטיב הלאומי, ושאפשר לשנות את העתיד מבלי לתת לנרטיבים של כל צד את הכח להעמיק את הסכסוך, את הבורות ואת הקיצוניות בשני הצדדים, כפי שקורה כעת.

אני רוצה להרחיב במיוחד על שני הסיורים שהם חלק מהפרויקט. בסיור הראשון סיירנו בכפר ליפתא, אחד הכפרים שתושביו גורשו ב- 1948. בסיור הזה הייתה לנו,  כפלסטיניות,  הזדמנות לבקר, להכיר חלקים חשובים מאד ולראות את ההיסטוריה שלנו. הסיור הזה עזר לנו להציג למשתתפות הישראליות את ההיסטוריה הפלסטינית ואת החשיבות של המקום הזה עבורנו. בסיור במוזיאון "יד ושם" הבנתי את ההתרחשויות ואת ההשפעה העמוקה של השואה על הישראלים. אני רוצה לציין שלמדתי בבית הספר על השואה אבל לא הכרתי ולא ידעתי על ממדיה.

לפרויקט היתה השפעה מאד גדולה עלינו. הוא עזר לנו להבין יותר את האחר, את התרבות ואת הכאבים שלו. בסופו של דבר, אני חושבת שפרויקטים כאלה משפיעים על האנשים ונותנים אפשרות נדירה להכיר את האחר באופן בלתי אמצעי, לחוש את הכאבים שלו וכתוצאה מכך לנסות ולחפש דרכים לא אלימות לסיים את הכיבוש. באופן אישי, הפרויקט מאד השפיע על החשיבה שלי ואפשר לי להביא את הסבל שלי ושל משפחתי על רקע רצח אבי. בסוף הפרויקט המלצתי להקים קבוצת נרטיבים לישראלים ולפלסטינים בעלי צרכים מיוחדים ולהרחיב ככל האפשר פרויקטים בעלי השפעה מהסוג הזה.

 

Alon-WEB-2pics5

עדכון אחרון: 21.1.2016
 

אלון סימון

מחפש שותפים ליצירת מציאות חדשה

אנשים...נוטים לדבוק באמת שלהם ולאטום את אוזניהם לדעות מנוגדות משלהם. קיים פחד שאם באמת נקשיב לדעה שונה לשלנו, האמת שלנו תיסדק ותשבר, מה שעלול אף לגרום לקבלה טוטאלית של הדעה השנייה.״

 

אלון, בן 34, מקיבוץ ניצנים במקור.

 
العربية

שמי אלון סימון, אני בן 34, מקיבוץ ניצנים במקור וכעת מתגורר בתל אביב.

השנה השתתפתי בסדרת מפגשים של קבוצת ישראלים ופלסטינים בפרויקט הנרטיבים של פורום המשפחות השכולות. מטרת המפגשים הייתה לחשוף כל צד לנרטיב הלאומי של האחר. לצערי, בעקבות גל האלימות שהיה סדרת המפגשים נקטעה ועדיין לא יצא לנו לסכם כקבוצה את התהליך ולדבר על פרויקט משותף כמתוכנן.

את המפגש עם הפלסטינים בקבוצה חוויתי בשתי צורות שונות.

במפגש האישי, הלא פורמלי, זה שהתקיים בעיקר בהפסקות בין הדיונים וההרצאות, פגשתי אנשים מסבירי פנים, מחייכים, עם הרבה רצון טוב. אנשים הראו לי תמונות של ילדים שלהם בטלפון, אמרו כמה הם רוצים שלום, שכל בני האדם אותו הדבר. מעל הכל עלה מהם רצון עז לחיות חיים נורמאליים – לעבוד ולהתפרנס, לדאוג למשפחה, לצאת לחופשה מבלי לפחד או לחשוש ובעיקר בלי מחסומים ועוצר.

המפגש שהתקיים בקבוצות הדיון היה אחר לגמרי. עמדנו ישראלים מול פלסטינים – לאום מול לאום. כבר מהמפגש הראשון הצד הפלסטיני זעם עלינו, הישראלים. לא עזר זה שכולנו בקבוצה הישראלית רוצים לסיים את הכיבוש; בקבוצות הדיון יצגנו את העם הישראלי כולו לדורותיו.

לרבים מהפלסטינים היו סיפורים על אלימות שחוו מצד חיילים או אנשי שב״כ. איך הוכו, נחקרו, עוכבו והושפלו. אנחנו בקבוצה הישראלית ישבנו ושמענו את הסיפורים ולא ידענו בדיוק איך להגיב. הרגשתי שאין לי מה להגיד. ומה אני יכול להגיד? אני שנמצא בצד חזק, שחופשי לנוע לכל מקום, שלא הושפלתי ולא התעללו בי. מנעד התחושות בקבוצה הישראלית נע בין הזדהות, תחושת אשמה לבין כעס ותסכול. כעס על הפלסטינים שמציגים את עצמם כעם תמים ואת האיסלאם כדת שוחרת שלום בשעה שמתוכם יוצאים פיגועים מזוויעים. תיסכול מחוסר האיזון בזמן הדיונים – צד אחד מספר על סיבלו ומטיח האשמות והצד השני, הישראלי, שותק.

לכעס האישי של הפלסטינים הצטרף גם הכעס והעלבון הפלסטיני הלאומי: הנכבה.

בסיור שערכנו בכפר ליפתא, הוצגה תמונה לפיה מדינת ישראל בכוונה תחילה עשתה מה שהיא יכולה, אם זה באלימות או בהפחדה, כדי ל׳נקות׳ את שטחי המדינה מתושבים פלסטינים. מאלה שגורשו או ברחו מנעו לשוב לבתיהם ועל בתים אלו נבנו ישובים ישראליים יהודיים.

הסיור הזה עירער את האמונות והתפיסות שלי. עד אז האמנתי כאיש שמאל, שהתיישבות היהודית בתוך שטחי מדינת ישראל היא צודקת, ואילו זו מעבר לקו הירוק היא בלתי מוסרית. והנה בעקבות הסיור מוטלת בספק המוסריות של מדינת ישראל כולה – המדינה שבה נולדתי וגדלתי, ששני הסבים שלי נלחמו להקים.

האם המסקנה היא שפתח תקווה היא "ההתנחלות הראשונה״ כמו שטען אחד הפלסטינים בקבוצה, או שהמתנחלים הם הציונים החדשים כפי שהם מציגים את עצמם? את המסקנות האלו אני לא מסוגל לקבל, ואני עדיין מחפש תשובות חזקות לשאלות האלו.

מה שאני כן יכול להגיד, זה שנראה שהמציאות היא הרבה פחות שחור-לבן ממה שנוטים לצייר אותה. אנשים, בתוכם גם אנשי שמאל הומניסטים, נוטים לדבוק באמת שלהם ולאטום את אוזניהם לדעות מנוגדות משלהם. קיים פחד שאם באמת נקשיב לדעה שונה לשלנו, האמת שלנו תיסדק ותשבר, מה שעלול אף לגרום לקבלה טוטאלית של הדעה השנייה. קשה מאוד לאחוז בתפיסה שאני יכול להיות צודק, ושגם האדם שאיתו אני מתעמת יכול להיות צודק. אם יש משהו שאני לוקח מהמפגשים, זה הרצון לנסות להתגבר על הרפלקס הטבעי ולהקשיב באמת לאדם שמולי.

קראתי כתבה בה צוטט מנחם בגין בהתייחס לשאלה אם יש להשתמש במונח ״פלסטין״ וכך הוא טען: ״אם זו ארץ־ישראל, שבנו אליה. אם זו פלסטין, פלשנו לתוכה. אם ארץ־ישראל היא, הקימונו שלטון חוקי בכל שטח בה; אם פלשתינה היא, אין שלטוננו חוקי בשום שטח שלה״.

הייתי רוצה לצאת מהתפיסה הזאת שבגין מייצג; או פלסטין, או ישראל. הייתי רוצה שאנחנו הישראלים נכיר בפלסטינים, בכאב ובצרכים שלהם, ושהם, כמובן, יכירו בנו הישראלים, ובכאב ובצרכים שלנו. הייתי רוצה שכל צד יוכל להרפות קצת את האחיזה בנרטיב הלאומי שלו.

הפלסטינים הם אנשים בדיוק כמונו. אם פעם החזקתי באיזושהי תפיסה שהפלסטינים מוסריים או צודקים יותר, מכיוון שהם בצד החלש וחיים תחת כיבוש, היום אני פחות חושב ככה. גם אצלם יש שחיתות, גזענות, הסתה, אלימות. כמו שיש אצלנו.

אז אם אסכם בנימה אופטימית- אני מרגיש בעקבות המפגשים שיש בהחלט עם מי לדבר. אולי זה לא יהיה נעים לשמוע את כל מה שיש לו להגיד, ולא בטוח אם אי פעם נוכל להסכים על דברים מסוימים, אבל בהחלט יש בצד הפלסטיני שותפים ליצירת מציאות אחרת כאן, מציאות של שתי מדינות שמתקיימות זו לצד זו.

 

Alon-WEB-2pics2

עדכון אחרון: 22.1.2016
 

רג'אא סמאענה

גם בְּקֶרֶב עם חסר רחמים אפשר למצוא חמלה ואנושיות

לאט, ובזכות הדיאלוג שניהלנו והשיחות שהיו לנו על הנרטיבים ועל הסבל שחווינו, התחלתי לשנות את דעתי על הישראלים. הבנתי שגם בצד שלהם ישנם כאלה שאיבדו יקרים בשל הסכסוך והבנתי שחלק גדול מהעם הישראלי אינו מסכים לכיבוש ולהשלכותיו."

 

רג'אא סמאענה, אימא לשלושה, מתגוררת בכפר בית איבא, ליד שכם.

 
العربية

שמי רג'אא סמאענה, אני אימא לשני בנים ולבת, מתגוררת בכפר בית איבא שליד שכם.

השתתפתי בקבוצת נשים משפיעות, בפרויקט הנרטיבים הישראלי-פלסטיני של פורום המשפחות השכולות.

בעלי נהרג בתאונת דרכים כאשר משאית ישראלית עלתה על מכוניתו. הוא נהרג מיד. בעקבות מותו התמלאתי בשנאה נגד כל העולם. במהלך כל השנים של הכיבוש וההתקפות הממושכות נגד העם הפלסטיני, ובמיוחד לאחר מותו של בעלי, חשבתי שהעם הישראלי הוא עם חסר רחמים, אין לו דין ולא דיין. זאת הסיבה שכאשר פנתה אליי עיישה אקטם, חברתי, וסיפרה לי על פעילות השלום, ושאפשר, ביום מן הימים, להגיע לשלום בין העמים, לקח לי זמן להשתכנע ולהסכים לקחת חלק בפרויקט.

השתתפתי בפרויקט הנרטיבים והכרתי חברות ישראליות ופלסטיניות. הקשבנו לסיפורים ולטרגדיות שחווינו תחת הכיבוש, מצאתי אצלן אנושיות וחמלה ורצון לשיתוף ולשיתוף פעולה.

לאט, ובזכות הדיאלוג שניהלנו והשיחות שהיו לנו על הנרטיבים ועל הסבל שחווינו, התחלתי לשנות את דעתי על הישראלים. הבנתי שגם בצד שלהם ישנם כאלה שאיבדו יקרים בשל הסכסוך והבנתי שחלק גדול מהעם הישראלי אינו מסכים לכיבוש ולהשלכותיו. התחלתי להאמין ולהשתכנע בכך שיכול להיות שלום בין שני העמים ושאולי רבים כן רוצים את השלום, ולחיות בשלום, בדיוק כמונו.

במהלך השתתפותי בתכנית יצא לנו לסייר בכפר ליפתא, סיור במהלכו ראינו את הסבל שעבר על העם שלנו, שהוא חלק קטן מסבל גדול יותר. כמו-כן ביקרנו גם במוזיאון "יד ושם", שם נחשפנו לתמונות ולסרטונים ולמה שחווה וסבל העם היהודי בשואה.

כל זה הביא אותי לתובנה שלא רק אנחנו רוצים בשלום ואני מאד מקווה שיום אחד נוכל לחיות בשלום ובשלווה, שני העמים.

עדכון אחרון: 23.1.2016
 

זיוה רחמים

שלום בין נשים יביא לפתרון גלובלי

נזכרתי איך מתוך הפחד על שלושת האחים שנלחמים עם הטנקים שלהם, יצאתי למרפסת וביקשתי מאלוהים שיחזיר אותם לפחות פצועים.״

 

זיוה רחמים, אור יהודה. לקחה חלק בקבוצה של נשים ישראליות ופלסטיניות.

 
العربية

שמי זיוה רחמים ואני מתגוררת באור יהודה.

מודעת פרויקט הנרטיבים תפסה אותי כך שהחלטתי להירשם ולקחת חלק בפרויקט. "מתוך שלא לשמה בא לשמה", שהרי מעולם לא באמת נכנסתי בעובי הקורה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תמיד הרגשתי שמדובר בסכסוך מורכב מכדי שאנקוט עמדה כלשהי או בטח שאעסיק עצמי בזה. כשאמרו לי שהתקבלתי לפרויקט התנצלתי והסברתי שאין לי שמץ של מושג בפתרון הסכסוך אבל כן מוכנה לשמוע, להקשיב ולבחון.

הפגישה הראשונה עם הפלסטיניות, ההקשבה לסיפורן האישי, האובדן שחוו, העצב והמצוקה, חיברו אותי אליהן מידית. עם תום המפגשים, הבנתי שאני מסוגלת להבין הרבה יותר טוב ונזכרתי אט אט, במצבי המלחמה שחוויתי כילדה, מצבים שהדחקתי טוב טוב, ושנעלמו מזיכרוני עם השנים.

נזכרתי במלחמת ששת הימים כשנאלצתי לרוץ אל תוך השוחות בשעת האזעקה, נזכרתי איך המתח הנפשי של אותם ימים ערער את מצבי הפיזי, החום עלה והתשישות גברה על הפחדים. נזכרתי איך במלחמת יום הכיפורים, בעת שאבי ושלושת אחיי היו מגויסים, שמעתי את אימי מספרת שאינה נרדמת בלילות ושהיא נאלצת להירדם רק עם כדורי הרגעה. נזכרתי איך מתוך הפחד על שלושת האחים שנלחמים עם הטנקים שלהם, יצאתי למרפסת וביקשתי מאלוהים שיחזיר אותם לפחות פצועים. נזכרתי איך הרגשתי כשקיבלתי את הידיעה שאחד מאחיי נפצע ואיבד את עינו וגם נזכרתי איך הכל השתנה מאז, כשהוריי היו עסוקים רק בשיקום של אחי הפצוע ואיך שכחו אותי בדרך.

כל אלה גרמו לי לחשוב שאין לחכות לשלום שיעשו המנהיגים בצד שלנו ובצד שלהם, גם שלום בסיסי בינינו הנשים בצד הזה ובצד השני יביא אותנו עוד צעד קדימה בפתרון הגלובלי. החמלה שבנו, הרגישות והאחווה אליה נשים יכולות להגיע לא יסולא בפז. אני קוראת לעוד ועוד נשים להצטרף כי רק אנחנו יכולות.

Alon-WEB-2pics7

עדכון אחרון: 24.1.2016

החכמה היא להניח לרגע בצד את הדברים הקשים והכואבים, להסתכל על הצד השני וממש לראות אותו, להקשיב לאחר וממש לשמוע אותו.

 
 

חאלד ג'ומעה

מלב הסכסוך לשיח דו-לאומי

הביקורים ההדדיים שקיימנו ביחד, חברי הקבוצה, נתנו לי הרבה תקווה שקיימת הזדמנות אמִיתית לדו קיום לו תינתן האפשרות לאנשים רבים להיפגש, לשבת פנים אל מול פנים ולשוחח בכנות.״

 

חאלד, תושב מחנה פליטים אל ערוב, יועץ חינוכי בבית ספר תיכון

 
العربية

שמי חאלד ג'ומעה, אני עובד כיועץ חינוכי בבית ספר תיכון בפלסטין ותושב מחנה פליטים אל ערוב, שליד חברון. השתתפתי בפרויקט הנרטיבים בקבוצת בריאות הנפש.

ההשתתפות בפרויקט הנרטיבים היתה עבורי חוויה חזקה מאד, מאחר ומעולם לא חשבתי שאשב בפלסטין יחד עם קבוצה של ישראלים יהודיים שמוכנים להקשיב ולדון בזכויות העם הפלסטיני.

הופתעתי לטובה מהתגובות האמפתיות של הישראלים כשהפלסטינים שיתפו בסיפורים אישיים ובחוויות קשות שהם חוו מידי חיילי הכיבוש.

במהלך הסמינר עברנו שני סיורים כחלק מלימוד הנרטיב הלאומי של שני הצדדים. הסיור הראשון היה לכפר ליפתא שתושביו גורשו ב-1948. הסיור לכפר העלה בנפשי עצב עמוק וגרם לי להיזכר בתיאורים ובסיפורים שאבי נהג לספר לנו על הכפר שלו, חתא.

הסיור השני במסגרת התוכנית התקיים במוזיאון "יד ושם" בירושלים. המקום מספר על מעשי הנאצים ביהודים בזמן מלחמת העולם השניה. מה שראיתי בביקור העציב אותי מאד והתמונות והתיאורים השאירו בנו, המשתתפים, כאב עמוק.

קיוויתי וציפיתי מהיהודים, מאחר והם כעת בעלי הכח וההשפעה, שלא לחזור על מעשים של קיפוח ודיכוי של אנשים חסרי כח. שאלה שמסתובבת במוחי ואיני מוצא לה תשובה, היא איך עם שעבר כל כך הרבה דיכוי ועינוי והפליה וגזענות יכול לקפח ולהפלות עם אחר?

במהלך המפגשים הכרתי קבוצה של ישראלים ויצרתי שם קשרים שנמשכים עד היום. גיליתי אנשים שמגלים אמפתיה אמִתית ותומכים בזכות שלנו לחיות בחירות במדינה עצמאית, לא תחת כיבוש. הביקורים ההדדיים שקיימנו ביחד, חברי הקבוצה, נתנו לי הרבה תקווה שקיימת הזדמנות אמִתית לדו קיום לו תינתן האפשרות לאנשים רבים להיפגש, לשבת פנים אל מול פנים ולשוחח בכנות.

Alon-WEB-2pics4

עדכון אחרון: 25.1.2016
 

גילי מייזלר

אח שכול שהפסיק לכעוס

כולנו הגענו ממשפחות שכולות. גיורא אחי נהרג במלחמת יום הכיפורים לאחר שהיה נעדר במשך כמעט שנתיים. לפני מספר שנים יצרתי את הסרט ׳גחליליות׳ שמספר את סיפור תעלומת היעדרותו, ואת סיפורי שלי על מה שקרה לי שנים אחר-כך במזרח הרחוק. שני הסיפורים שזורים זה בזה.״

 

גילי הוא אחיו של גיורא מייזלר, שנעדר במשך שנתיים עד שהתגלה כי נהרג במהלך מלחמת יום כיפור 1973

 
العربية

שמי גילי מייזלר, לשעבר ירושלמי ומתגורר כבר שנים רבות בגבעתיים, בן 54, נשוי + 2, ומנהל סטודיו קטן להפקות ולעריכות סרטי וידאו.

לפני כשנה הצטרפתי לפעילות בשם "פרויקט הנרטיבים", שמארגן פורום המשפחות השכולות. אסביר בקצרה: 15 ישראלים ו- 15 פלסטינים בעלי מכנה משותף (כולם רופאים או שכולם אנשי חינוך או אנשי תקשורת וכו׳) נפגשים מספר פעמים, הן ביחד והן לחוד, במטרה להכיר את הנרטיב האישי והלאומי של הצד השני. במקרה של הקבוצה בה אני השתתפתי, המכנה המשותף היה שכולנו הגענו ממשפחות שכולות. גיורא אחי נהרג במלחמת יום הכיפורים והיה נעדר במשך כמעט שנתיים עד שנמצא והובא לקבורה. לפני מספר שנים יצרתי את הסרט "גחליליות" שמספר את הסיפור של תעלומת היעדרותו, ואת סיפורי שלי על מה שקרה לי שנים אחר-כך במזרח הרחוק. שני הסיפורים שזורים זה בזה.

המפגשים המשותפים נחרתו אצל כולנו, משני הצדדים, ובראשם המפגש הראשון. במהלך כל סוף השבוע שהינו כולנו בבית מלון פשוט בבית ג'אלה (הסמוכה להר גילה שבירושלים), והשתתפנו במפגשים אינטנסיביים לצד ארוחות ופעילויות משותפות שונות, והתחלנו ללמוד ולהכיר את יתר המשתתפים.

את כולנו, בוודאי מהצד הישראלי, הרשים וריגש במיוחד מי שהיה מקרה השכול הטרי מכולנו. ג׳יהאד בן ה- 40 איבד את בנו ממש מול עיניו כשבנו חטף כדור בפתח ביתם, שלושה חודשים קודם לכן, במהלך מלחמת ״צוק איתן״. אולי בגלל שהשכול שלו כל כך טרי, היה מדהים לפגוש אדם כל כך אופטימי, שמאמין בדו-קיום ושואף לפיוס. ג׳יהאד התרגש בכל פעם שהגיע תורו לדבר, ובכל זאת הצליח להעביר את דבריו ברוגע ובעוצמה. הוא שיתף אותנו בכאב ובתסכול, סיפר מעט על אשתו, שמאז האסון כמעט אינה יוצאת מהבית ואינה מפסיקה לבכות, על מאמציו בגידול יתר הילדים, וגם על האופן הקשה שבו האובדן השפיע על אחיו של ג'יהאד הקרוב לו מכל יתר אחיו, עד שנפטר לאחר כחודש וחצי מדום לב פתאומי. למדנו שמאז האסון שלו, הוא אינו עובד. גם בגלל שקשה לו מאוד לחזור למסלול החיים הרגיל, אבל בעיקר בגלל שבעיני כוחות הביטחון הישראלים, בני משפחות שמי מתוכם ספגו אבידות נכנסים מייד לקטגוריה של ״מָנוּעַ שב״כ״, כלומר מישהו שמהווה פוטנציאל להפוך לטרוריסט ולכן אינו רשאי להיכנס לשטח ישראל. עד ל״צוק איתן״ התפרנס ג׳יהאד כשיפוצניק בישובים היהודיים שבסביבה ובתוך ישראל. מאז ששכל את בנו הוא כבר לא יכול לקבל אישור כניסה לישראל, לצד איסורים והגבלות אחרות. הוא גם שיתף אותי בחלום שיש לו, כמוסלמי אדוק שמתפלל מדי יום, להגיע פעם נוספת למסגד עומאר, שם היה רק פעם אחת בימי חייו, לפני שנים רבות.

חלומו זה הזכיר לי את המהפך הפוליטי שהתרחש אצלי. בזמן מלחמת יום כיפור הייתי בן 12, ובשנתיים שאחי גיורא היה נעדר התמלאתי בשנאה ורצון לנקמה בערבים באשר הם ערבים. בשנים ההן יזמתי הקמה של תנועת נוער ימנית, והצטרפתי לפעילויות של תנועת נאמני הר הבית, בעיקר מפגינים בדרישה לעלייה ולתפילה של יהודים להר הבית. עם השנים ועד לגיוסי לצבא, חל מהפך מוחלט בדעותיי, כשהבנתי שדבר לא ישיב לי את אחי, כשהבנתי שאין זה הגיוני שאשנא בני אדם בשל מוצאם, וכשהתחלתי להתבונן בסכסוך גם ממבט העין של הצד השני.

עם המטען האישי הזה מעברי שלי, יכולתי לזהות בשאיפתו של ג'יהאד להתפלל פעם נוספת במסגד עומאר דבר אישי, שאינו מתריס או פוליטי, שנמצא בינו ובין אלוהיו, ולמרות היותי לא מאמין ואתאיסט, מצאתי את עצמי מתפלל יחד אִתו שרצונו יתממש.

 

Gili-WEB-2pics

עדכון אחרון: 26.1.2016
 

אסנת בן פורת

להבין אחרת את הסכסוך

עצם הרעיון שקודם כל, לא צריך דווקא להסכים אלא ללמוד את הנרטיב הפלסטיני, להיות מסוגלת לשמוע, להפנים ולהכיל את האופן השונה בו חברי הקבוצה הפלסטיניים רואים את המציאות, מפרשים אותה ובוודאי האופן בו הם חווים אותה - היה מרתק.״

 

סגנית מנהל בתיכון בשרון ועושה מעבר לדיבורים.

 
العربية

שמי אסנת בן פורת, רכזת המערך המסייע וסגנית מנהל בבית החינוך המשותף חוף השרון.

זה היה אחרי מלחמת צוק איתן, שהרגשתי שזהו. אני חייבת לעשות משהו משמעותי יותר מאשר ללכת להפגנות, לשוחח עם תלמידים ולהצביע למפלגה הנכונה…ממש אז, כמו קרא מישהו את רצונותיי, הופיעה במייל שלי הודעה על פתיחת קבוצה משותפת, של ישראלים ופלסטינים, של הפורום למשפחות שכולות. כך הגעתי לקבוצת הנרטיבים לאנשי חינוך של הפורום.

בעבר, השתתפתי במפגשי קבוצות מעורבות של ערבים ישראליים ויהודים ישראליים. אך כאן הדבר היה שונה מאד.

עצם הרעיון שקודם כל, לא צריך דווקא להסכים אלא ללמוד את הנרטיב הפלסטיני, להיות מסוגלת לשמוע, להפנים ולהכיל את האופן השונה בו חברי הקבוצה הפלסטיניים רואים את המציאות, מפרשים אותה ובוודאי האופן בו הם חווים אותה, היה מרתק, "מסובב את גלגלי המוח" ומפעיל חשיבה אחרת.

הסיפורים של חברי הקבוצה הפלסטינית, האופן בו כתבות עיתונאיות לבשו צורה והפכו לסיפורים אנושיים פרטניים, יצרו הבנה אחרת של הסכסוך. להבין עד כמה אנחנו, החיים בישראל, אולי יודעים, אך ממש לא מודעים למה שקורה במקום הכול כך קרוב הזה – השטחים. מאז, אני קוראת ומקשיבה לחדשות אחרת, יש לי אנשים שאני מכירה שם. זה כבר אישי.

בעיניי, העבודה על הנרטיבים, במיוחד כפי שנעשתה ע"י מנחי הפורום, ברגישות, בתכנון נכון, במינון נכון של מידע והבעת רגשות, שמירה על מקומו של כל אחד מהצדדים ושמירה עלינו כמשתתפים, הייתה מדהימה. העבודה לימדה אותי תפיסה אחרת, דרך אחרת, להסתכל ולהתמודד עם המצב הבלתי אפשרי הקורה כאן (שלא לדבר על תחומי חיים אחרים שהושפעו מדרך חשיבה זו).

המפגש הזה, דרך העבודה המיוחדת הזו, ההכוונה של אנשי הפורום לא להשאיר את הדברים רק לדיבורים אלא לעשות משהו ממשי הניעה אותי לפעולה, והחלטתי לא לעזוב את זה.

במפגש האחרון המובנה של הקבוצה היינו צריכים להציע ולבחור פרויקט, משהו שנוכל לעשות כדי לקדם פיוס.

וכך, עד היום אני מעורבת בפרויקט שמטרתו לכתוב שיחון לשיחה ראשונית בין ישראלים ופלסטינים הנמצאים בקבוצות שמטרתן לקדם פיוס; פרויקט הנמצא בשלבים מתקדמים של הכנה, תוך עזרה וליווי נהדרים של הפורום.

כן, זה עורר תקווה; שאפשר. שיש בצד השני עוד הרבה אנשים ונשים שחושבים כך. שרוצים לחיות חיים טובים. שמוכנים גם לשמוע, להכיר ולהכיל את הנרטיב שלי.

כך היה ברור, שגם במצב הקשה שומרים על קשר, מנסים בכל דרך לא לשקוע לתוך מרוץ החיים ולעִתים לייאוש, שאי אפשר להשאיר את המצב כך, ושחייבים לעשות משהו ואפשר לעשות משהו לקידום הפיוס.

זו רק אחת מהפעולות המבורכות של פורום המשפחות השכולות, שלמרות המצב הקשה, למרות העובדה שכל כך קשה להיפגש, נעשה כל מאמץ להמשיך עם הפעילות הזו בכל דרך אפשרית.

עבורי זה היה תהליך משמעותי. מאד. מאחלת לעוד רבים להשתתף בתכנית זו.

 

Alon-WEB-2pics6

עדכון אחרון: 27.1.2016
 

מועדון ארוחת בוקר באוורסט

החליטו להשאיר את הסכסוך מחוץ לחדר

חשוב לנו לשים את החיים ואת התרבות במרכז. לחזק את הקשרים החברתיים של אדם לאדם. שהקונפליקט ישאר בצד לכמה זמן שאפשר, אפילו אם זה רק לכמה שעות."

 

אנחנו - איה אירשיד, ראשה ג'ובראן, איילת איילון ואבי דאול לקחנו חלק בפרויקט הנרטיבים בקבוצת "מובילי שינוי" בשנים 2016-2015. בתום המפגשים הקבוצתיים עבדנו יחד על פרויקט משותף ששמו "מועדון ארוחת בוקר באוורסט", שם שנגזר ממלון האוורסט בבית ג'אלא בו מתקיימים מפגשי פרויקט הנרטיבים.

 
العربية

איה: "במהלך המפגשים של הפרויקט, עוד לפני שגיבשנו את הרעיון לארוחת הבוקר, חוויתי את הרגעים הנפלאים של חיי, בזכות ההכרות עם חברים חדשים משני הצדדים, חוויתי להכיר את "האחר", מקרוב. בתום המפגשים הפורמליים התחלנו להיפגש באופן פחות פורמלי וחברינו הישראלים בקבוצה הזמינו אותנו לחוף הים בתל אביב. בשבילי זה היה חלום שהתגשם, זו היתה הפעם הראשונה בה ראיתי את הים. עד היום כשאני חושבת על מפגשי הקבוצה במהלך הפרויקט אני מתרגשת מאד ואף מתקשה לתאר את החוויה שלי במילים".

איילת: "חשתי, בתום המפגשים הקבוצתיים של הפרויקט, צורך להמשיך ולהשתתף בפעילויות המקדמות שלום ופיתרון לסכסוך. לשמחתי לא הייתי היחידה. ישבנו וחשבנו על דרך בה נוכל להמשיך להיפגש ולקדם את רעיון הפיוס והכרת האחר, מכאן נולד הרעיון למפגשים בהם ניתן לקשור קשרים עם אנשים שמאמינים בדרך הפיוס ובחיים משותפים ולהפוך את הסיסמה "חברים לא יכולים להיות אויבים", למציאות. חשוב היה לנו להרחיב את מעגל השותפים גם לבני משפחה וחברים ולכל מי שמאמין במשפט המופלא, של הפורום: זה לא יגמר עד שנדבר."

ביום שישי  3.6.16 , רגע לפני תחילת הרמדאן, קיימנו את המפגש הראשון של מועדון ארוחת הבוקר באוורסט.

רשא: "חשתי שנדרש מאיתנו אומץ כדי להביא את המשפחה לארוחת בוקר עם חברינו הישראלים והפלסטינים. לא היה קל להתמודד עם הפחדים של חלק מהמשתתפים שעלו כתוצאה מהמפגש החברתי והארוחה. נשאלו שאלות ועלו תהיות, אבל אנחנו שהשתתפנו בפרויקט הנרטיבים, הצלחנו לשכנע אותם. ידענו שאנחנו נפגשים עם חברים שלנו. ישבנו לשולחן אוכל אחד כמו משפחה. אף אחד לא חש שנאה או איבה כלפי האחר. צוחקים ומשחקים והתוצאה היתה מאוד חיובית. כיף היה לראות מסביבנו גם ילדים ותינוקות."   

אבי: "במפגש זה ובאלו שיבואו אחריו, החלטנו שאנחנו שמים את הסכסוך מחוץ לחדר. חשוב לנו לשים את החיים ואת התרבות במרכז. לחזק את הקשרים החברתיים של אדם לאדם. שהקונפליקט ישאר בצד לכמה זמן שאפשר, אפילו אם זה רק לכמה שעות."

סיימנו עם הצגה יפה "חכמת הפיתה" העוסקת במסרים על חברות, שותפות, דו קיום ושלום פנימי. במפגש נוצרו חברויות חדשות, דבר שמעיד מבחינתנו על הצלחת הפרויקט, לכן אנחנו עובדים כעת על מפגשים נוספים ומקווים שהמפגש הבא יתקיים בקרוב. ההתלהבות של האנשים שלקחו חלק במפגש נתנה לנו אנרגיה להמשיך הלאה. אנחנו מקווים לראות את כולם ועוד רבים אחרים במפגשים הבאים וביחד נחולל את השינוי והשלום.

תודה לפורום המשפחות השכולות, לעמותת CEF ולאיחוד האירופאי שאפשרו את מימוש הפרויקט. יחד נמשיך לפתח את הקשרים הטובים שכבר נוצרו.

צוות הפרוייקט: איילת איילון, איה אירשיד, ראשה ג'וברן ואבי דאול.

תוכלו להתעדכן בנוגע למפגש הבא בפרסומי הפורום.

ארוחת בוקר באוורסט

עדכון אחרון: 30.11.2016

יש היום חומות גבוהות של פחד ושנאה שמפרידות בין שני העמים. ואנחנו, בפעילות הזאת שלנו פוערים בחומה הזאת סדקים - עד שתיפול.